top of page
blog.jpeg
  • תמונת הסופר/תAyelet Rosenfeld

איך אני מוצאת מוטיבציה כשאין מוטיבציה? |פרק 35 בפודקאסט ״לב פראי״


תקציר הפרק:

לפני מספר שבועות שלחתי לתפוצה שלי שאלון כדי שאדע אילו תכנים הכי מעניינים אתכן לגבי האנרגיה שלכן, והשאלה ששאלו אותי הכי הרבה היתה ״אני יודעת מה צריך לעשות, אבל לא מוצאת את הזמן והמוטיבציה לפעול ומאוד קשה לי להתמיד״.

בפרק 35 אני נכנסת לנושא לעומק - איך אנחנו פועלות, מה גורם לנו לחוסר מוטיבציה מבחינה המח, המיינד והגוף, ומה אפשר לעשות. אני אשתף אתכן במה עובד לי, מה הדרך שלי לשמור על עשייה ומוטיבציה כשאין מוטיבציה.

הרבה פעמים אנחנו אומרות שאין לנו זמן לעשות, למרות שאנחנו יודעות מה לעשות. אבל זה לא עניין של זמן. כי אם המוטיבציה שלנו היתה גבוהה והיינו מלאות תשוקה לעשות את מה שאנחנו רוצות לעשות, היינו גם מוצאות את הזמן.

זה מגיע ממקום אחר וזה קשור מאוד לאיך המח שלנו מפרש את מה שאנחנו רוצות לעשות, ובד״כ כשדברים הופכים להיות אתגריים, קשים, קשה לנו לשמור על מומנטום ולהמשיך.

אחד מהמודלים שעזרו לי להבין מה באמת קורה לי ולמה אני לא מוצאת את המוטיבציה לעשות היה ״אפקט דאנינג קרוגר״ שנקרא על שם שני החוקרים שהטמיעו את המושג.


אפקט דאנינג-קרוגר


גרף שמתאר את אפקט דאנינג-קרוגר
אפקט דאנינג-קרוגר

כשאנחנו מתחילות משהו חדש, אנחנו מתרגשות כי זה חדש. אנחנו מתחילות משהו חדש בבטחון עצמי גבוהה, התלהבות גבוהה ומוטיבציה גבוהה. אנחנו מרגישות שאנחנו מסוגלות לעשות את זה.

דאנינג וקרוגר קוראים לשלב הזה, ההר של הטיפשות.

למה? כי אנחנו מתלהבות מהחדש, עדיין אין לנו נסיון, ואנחנו לא באמת יודעות מה צופנת לנו הדרך. מה עומד בפנינו.

אנחנו עדיין לא מבינות מה בדיוק דורש הפרוייקט החדש, כי ההבנה באמת מגיעה רק אחרי שאנחנו יוצאות לדרך ומגיעים האתגרים. רק כשאנחנו מתמודדות עם דברים שלא חשבנו עליהם ולא ידענו שנצטרך להתמודד איתם.

וזה השלב שבו אנחנו שוקעות לתוך מה שנקרא ״עמק היאוש״.

זה הרגע שעולות לנו מחשבות כמו ״מה חשבתי לעצמי???״ ״מה אני מנסה לעשות???״ זה לא אני באמת, זה לא התחום שלי, ובד״כ בשלב הזה אנחנו פורשות ומפסיקות, ואנחנו עוברות מההר של הטיפשות, לעמק היאוש.

מה שרובנו עושות זה מוצאות רעיון חדש, שיטה חדשה, גישה חדשה, משהו חדש שמרגש אותנו שוב, וחוזרות לשלב הראשוני. ואז אנחנו נמצאות שוב בהר הטיפשות, שוב מתרגשות מהיעד החדש, שוב מוצאות משהו חדש שממלא אותנו במוטיבציה, כי הוא חדש, אבל לא באמת יודעות מה מצפה לנו, וחוזרות על אותו מעגל שיכול להמשך שוב ושוב ושוב ושוב.

עד ששני דברים יכולים לקרות - או שאנחנו נשחקות ומתחילות להאמין שאנחנו לא מסוגלות לעשות את זה, ואנחנו פשוט מחליטות לעזוב ולפרוש, מותרות על היעד.

או שאנחנו מבינות שאנחנו צריכות לעשות משהו אחר ולפעול אחרת ולא להעמיד לעצמנו כל פעם יעד חדש. שאנחנו צריכות לשהבור את המעגל הזה.

שבירת המעגל הזה היא ההתמדה. להתחיל לעלות מעמק היאוש למה שנקרא ע״י דאנינג קרוגר ״העלייה לכיוון ההארה.״

זה הטיפוס הארוך של לימוד, להבין, למצוא דרך, להבין מה המסוגלות שלנו ואיך אנחנו מסוגלות, ולבנות לעצמנו יכולות, כישורים, חוויות שיראו לנו שאנחנו מסוגלות, להכיר את עצמנו באמת. זה כמו טיפוס על הר. זה דורש עבודה ומאמץ, אנרגיה, התמודדות עם כאב, התמודדות עם תסכול, עם יאוש, להבין מה עובד עבורנו, למצוא דרך לעשות את זה בדרך שתהייה נכונה לנו.

זו עבודה, אבל עבודה שמאפשרת לנו לטפס על ההר, עד שאנחנו מגיעות ליציבות שם למעלה.


מה קורה לנו בגוף מבחינה כימית ביולוגית בכל שלב?

כשאנחנו מתחילות משהו חדש ההתלהבות גבוהה בגלל דופמין שמופרש שגורם לנו לקום וללכת לכיוון. לעשות מה שצריך כדי להגיע ליעד הזה שמרגש אותנו.

ואז, כשהציפייה שלנו לא התממשה ואנחנו מבינות שזה ממש לא כמו שחשבנו, שזה הרבה יותר קשה ממה שחשבנו, שזה מאתגר, מתסכל, הדופמין נעלם ומתחלף בקורטיזול, שהוא הורמון הלחץ, שגורם לנו לתחושה ממש לא טובה, והתפקיד שלו זה לגרום לנו להרגיש כל כך רע כדי למצוא דרך אחרת.

לכן, כשאנחנו בהר הטיפשות, ע״פ דאנינג קרוגר, מופרש דופמין שגורם לנו לתחושה ממש טובה. כשהגענו לעמק היאוש, שם מופרש קורטיזול שגורם לנו לתחושה ממש לא טובה, וזה השלב שכולנו בד״כ מחפשות שוב את התחושה הטובה, ויודעות שיעד חדש יעשה לנו את זה, ולכן פורשות, ומציבות יעד חדש, שאולי הפעם יעשה לנו טוב. והיעד החדש בהתחלה שוב מלהיב ומרגש אותנו, כי שוב מופרש דופמין, אבל כשנגיע לנקודה שבה צריך ללמוד ולפתח ארגז כלים חדש כדי לצמוח, הדופמין יעלם, כי זה יתחיל להיות קשה, ומה שיופרש זה שוב הקורטיזול שיגרום לנו לתחושה לא טובה.

וזה מעגל שאם לא נעצור אותו הוא ימשיך עוד ועוד.


איך נשבור את המעגל?

אז איך לצאת מזה? איך למצוא את המוטיבציה והאנרגיה לעשות?

  1. להבין שאנחנו במעגל דאנינג-קרוגר ואנחנו רוצות לעצור אותו.

  2. להבין שדופמין עושה לנו טוב כשאנחנו מציבות יעד חדש, וקורטיזול עושה לנו לא טוב כשמגיע אתגר, ואנחנו רוצות יותר דופמין.

  3. לעשות דברים קטנים שמרגשים אותנו כדי לגרום לדופמין לפעול כל הזמן. זה הסוד. מה זה אומר? למצוא דברים קטנים שאת יכולה לעשות כל יום, משהו קטן, שאת בטוח יודעת לעשות, וכשתסיימי אותו תרגישי טוב וכיף שעשית. ככה הדופמין יופרש כל הזמן ויתן לך את המוטיבציה לעשות.


"כל הדברים הגדולים מגיעים מהתחלות קטנות. הזרע של כל הרגל הוא החלטה אחת וקטנטנה. אבל כשההחלטה הזו חוזרת על עצמה, נובט הרגל ומתעצם. שורשים מתבצרים וענפים צומחים. המשימה לשבור הרגל רע היא כמו לעקור עץ אלון רב עוצמה בתוכנו. והמשימה לבנות הרגל טוב היא כמו לטפח פרח עדין יום אחד בכל פעם“.

(ג׳יימס קליר, סופר ומרצה מבוקש שעוסק בהרגלים, בקבלת החלטות וצמיחה אישית, כתב את רב המכר הרגלים אטומים)


את מוזמנת להאזין לפרק בשלמותו, שם אני נכנסת לעומק לנושא, נותנת דוגמאות אישיות ומסבירה מה הדרך שעובדת לי כדי לשמור על מוטיבציה



56 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Kommentare


bottom of page