אני חייבת להתוודות – יצאתי לגמרי מהשגרה הבריאה שלי בשבועות האחרונים.
כמובן שבטיול לפריז השתדלתי לשמור על מסגרת, אכלתי הרבה סלטים ירוקים, מרקי ירקות, הבאתי איתי מלאי מהארץ של אגוזים, תמרים ונשנושים בריאים, וקניתי בסופר ירקות ופירות, אבל בכ"ז, טיול, כמו בטיול, האוכל שאכלתי היה שונה ממה שאני רגילה. יותר גבינות, יותר פיצות ובגטים.
מה שהיה טוב זה שעשיתי המון הליכה.
הגעתי ביום ל 18,000 צעדים, 19,000 ואפילו 25,000 צעדים ביום. זה היה מעולה הפעילות הזו וזה עזר לי מאוד לשמור על אנרגיה גבוהה.
כשחזרתי לארץ, הרגשתי נפילת אנרגייה והרגשתי שאני צריכה חופש מהחופש (מכירים את זה?) הרגשתי שאני צריכה לתת לעצמי זמן לחזור לשגרה. זה התבטא באוכל כמובן, בכך שלא חזרתי לשגרת ההתארגנות שאני מכירה.
יש לי תמיד אוכל בריא בבית. רק אוכל בריא, ולכן אכלתי בריא מאז שחזרתי, אבל לא אכלתי מאוזן. מכיוון שנתתי לעצמי חופש מהתארגנות, ולא הכנתי מראש, מצאתי את עצמי אוכלת יותר פירות, פחמימות (כמובן מלאות), ופחות קטניות וירקות.
בנוסף, ממש, אבל ממש, לא התחשק לי לחזור לפעילות הגופנית שאני עושה. הרגשתי שאני צריכה לנוח והחלטתי לזרום עם עצמי ולתת לעצמי מה שאני מרגישה. בלי נקיפות מצפון ובלי להכריח את עצמי, ולכן לא עשיתי כלום מלבד כמה פעמים שהרגשתי צורך לצאת להליכה.
הייתי צריכה את השבועיים האלו, ושלשום, בשבת, כבר הרגשתי שזהו. הרגשתי שאני ממש רוצה כבר לחזור למסגרת שלי. נחתי, התפרקתי, שחררתי, וזהו. הגיע הזמן לחזור למסגרת. הגוף כבר דורש את זה.
קמתי אתמול בבוקר, לבשתי את בגדי הספורט ויצאתי לאימון בסטודיו. והיום אני אשב לתכנן את התפריט השבועי, לתכנן מתי אני אבשל, ואתכנן מה אכין לי לאכול כל יום, כדי לחזור לשגרה.
עכשיו אני ממש מרגישה שאני צריכה את הבריאות הזו בחיים שלי, אבל אני שמחה שנתתי לעצמי את הרשות להקשיב לעצמי, ולא לעשות מהמקום של "צריך" אלא מהמקום של "רוצה".
יום האהבה היום, ובד"כ אנחנו מתייחסים לאהבה בהקשר הרומנטי, אבל אהבה היא מה שמלווה אותנו במהלך היום.
אנחנו רוצים להיות צעירים, להראות טוב, לרדת במשקל, להיות גמישים, לרוץ ולהשתולל כמו שעשינו כשהיינו בני 15 ומתוך הרצון הזה התחלנו לפעול מתוך המקום של "צריך". צריך לאכול ירקות, צריך לעשות פעילות גופנית, צריך לאכול דל שומן, צריך….שכחנו בדרך את העשייה מתוך אהבה לגוף. לאהוב באמת את הגוף שלנו ולרצות לתת לו את הטוב ביותר שמגיע לו.
אנחנו רוצים להיות צעירים כפי שהיינו, ורובנו אפילו נלחמים להשיג זאת אך זו מלחמה עקרה. אנחנו מתבגרים, אין מה לעשות, זו דרכו של עולם, אבל זה לא אומר שעכשיו, כשהתבגרנו, נהייה חלשים יותר, חולים יותר, ויפים פחות. ממש לא. כולנו מכירים את הבחור בן 50 שהתחיל לרוץ מרתון, ואת האשה בת 70 שהתחילה לרקוד. הגיל קיים רק בתעודת הזהות שלנו. הוא לא אומר דבר על המצב הגופני שלנו. רק העשייה שלנו, התודעה, החשיבה והרגש – רק אלו יקבעו אם נחייה חיים מלאי אנרגיה וללא מחלות, או לא.
עלינו לפעול ממקום של אהבה ולא מהמקום של פחד. לאהוב את הגוף גם אם אינו מושלם ולתת לו באהבה את כל מה שהוא צריך. לאהוב בו הכל – את החיצוניות, את הכח שבו, את האנרגיה הוא נותן לנו, את העייפות, את הקושי, את הקלות, את העור העדין, את העור היבש, את הרגליים השריריות או את הרגליים עם השרירים המדלדלים. את הלב שפועם, והכליות שמסננות, והמח שלוקח שליטה על הכל, והבטן שמעכלת (גם אם היא יוצאת החוצה). הכל. לאהוב הכל זה לדעת שהגוף עושה הכל כדי שנוכל להגשים את התשוקות שלנו. הוא מתאמץ ומאפשר לנו ללכת, להגיע, לעלות, להסתובב, לצחוק, לחוות. הוא לוקח אותנו ומחזיר אותנו, הוא מאפשר לנו לכתוב, לדבר, להסתכל, להרים, להוריד, לקפוץ, לשמוע.
אז נכון שהוא כבר לא צעיר, מתוח וחזק כמו שהיינו בני 20, אבל הוא נאמן לנו לחלוטין. הוא עושה כל מה שנבקש ממנו. לפעמים הוא מתאמץ, וכואב, אבל הוא יעשה הכל. לפעמים הוא מבקש מנוחה. לפעמים הוא מבקש אוכל אחר, ובדרכו שלו הוא מבקש אהבה.
כשהגוף לא מקבל אהבה, הוא מסתגר, נכנס פנימה, עצוב, כואב, וזה מתבטא בכל תא ותא. האהבה שהוא מבקש היא האהבה שלנו, לא של אף אחד אחר, כי הוא משרת אותנו. הוא זועק לעזרה בדרך שלו. הוא כואב, משמין, עייף וחסר אנרגייה. הבטן מתנפחת, הוא לא רגוע בלילה, הרגליים עייפות, והירכיים משמינות. זו הדרך שלו לומר לנו שקשה לו לשבת על כסא כל היום, שהוא צריך עוד כמה ויטמינים, ובכלל שהוא צריך עזרה. זו הדרך שלו לומר לנו, שהוא תמיד יהיה נאמן לנו וישרת אותנו בנאמנה תמיד, אבל לא יהיה מסוגל אם לא נעזור לו.
לאהוב אותו ולסמוך עליו שהוא יודע לעשות את העבודה שלו – זה מה שהוא צריך, ואז הוא יתן לנו עולם ומלואו.
כל דבר שאנו נותנים לו אהבה – צומח. לעומת זאת, שנאה, כעס, פחד, דאגה – גורמים לדעיכה ומוות.
כשאנו פועלים מהמקום של אהבה – שם יש צמיחה ושגשוג. כשנפעל ממקום של פחד – תהייה דעיכה ומוות.
זו הסיבה שחשוב לי בכל שלב, תמיד, ועם כל אחד, לעשות את השינוי ממקום של עוצמה ולא מקום של פחד ותסכול. רק כך נוכל להכניס את השינויים הנכונים לחיים שלנו ולצמוח איתם.
באהבה גדולה,
איילת
כמובן שמחכה לשמוע מכם בתגובות כאן למטה ♥
אומנם אני לא אובייקטיבית-אבל את מהממת ומה שכתבת מהמם! אין ספק שאת חיה ומונעת מאהבה. אוהבת אותך, לילך
תודה לילך, אוהבת מואד חזרה 🙂
כמה שאת צודקת נתת לי את הכוח והרצון לחזור לאנרגיות שהיו לי בעבר
באהבה שולי. תודה לך
מקסימה כמה את מעניקה לסוביבים אותך רוצה שכולם ירגישו טוב יום אהבה שמח יונה
תודה, איילת, על השיתוף.
נכון , נכון, נכון.
מחזיר לפרופורציות ומחזק מאוד.
שנזכור לאהוב את עצמנו
שרה
תודה שרה. המון אהבה.
היי איילת
כל מילה בסלע.
חזרה נעימה לשגרה, כי אין כמו שגרה
תודה ציפי. מאחלת מכל הלב חזרה נעימה לשגרה לכולנו.
נהנתי לקרוא.
ממש נכון.
תודה רבה דינה
יפה כתבת !
טו באב מלא אהבה
אין צורך לשחרר לעולם הצהרות אהבה גורפות ונטולות אמינות, גם אם יש מי שמתפעל מהן.
אהבה , היא רגש ששמור לאנשים שיש לנו איתם יחסים קרובים, ועומדת במבחן של זמן והדדיות.
אפשר למצוא עניין בכתבה, גם בלי לפזר אמירות ריקות מתוכן.
תודה צירה. לטעמי אין כאן נכון או לא נכון. זה עניין של נקודת מבט.
אני רואה באהבה משהו הרבה יותר גדול מרק רגש ששמור לאנשים קרובים.
מבחינתי אהבה זו דרך חיים. אני מרגישה כך.
תודה ענת!
הי איילת,
זה תמיד עונג מאלף לקרוא ולשמוע אותך
והיום על אחת וכמה
המון תודות
שהזכרת לי עד כמה אני אסירת תודה לגופי המופלא
שבעזרתך, עזרתי לו לעזור לי ולאהוב אותו/אותי
וזה בכלל לא מובן מאליו
היי ברוכה על כל דרכייך להשפיע עלי ועלינו שפע!
באהבה רבה,
תמר
תודה תמר יקרה.
את צודקת, אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו מדי פעם, זה לא מובן מאליו
איילת יקרה, אין עליך! כדרכך -אמונתך- עשייתך ,נאמנה לעצמך ולנו…. את מנטורית מדהימה, משפיעה ומעצימה! יום אהבה שמח, שקט ומלא אהבה לך ולכולנו , בתודה ובאהבה, אורית.
תודה ובאהבה אורית יקרה,
יום אהבה שמח גם לך
היי איילת, אני מבינה את הרגשתך, אבל זה רק מחזק את תפישתי לגבי סתמיות הרגש שאותו את מכנה אהבה. גישה חיובית כשמה כן היא, והיא תמיד מבורכת, נדמה לי שלשם את מכוונת.
באהבה נדרשים עומק ומימד נוספים. ותמיד אישיים.
שלום לאיילת-מעולם לא קראתי שיר הלל כזה לגוף.נפלא מרשים נוגע.
יפה מאד, איילת! אהבתי את המסר. אני משתדל בעצמי ליישם אותו על הגוף שלי… המשיכי להצליח! שלך, יניב
איילת יקרה – ברוכים השבים מפריז הכ"כ מיוחדת! כשרונך לבטא באופן כ"כ נהיר מחשבות עמוקות וגישתך המאפשרת גמישות והקשבה לגוף שלנו ראויים לציון. אני מקווה שדבריך ישפיעו עלי ליישם אותם כמה שיותר מהר.
היום טו באב חג האהבה. קראתי את מילותיה של צירה – אוכל לאמר שאני מאוד מאוד אוהבת את בעלי החיים- כלבים/חתולים/וכו' שאני שומרת עליהם. אני מתאהבת ואח"כ עצוב לי להיפרד מהם. זו גם אהבה! אני מסכימה אתך איילת אהבה היא דרך חיים. לאור פגישותי עם המוות והאירועים בחיי, לולא אהבה, מזמן הייתי דועכת …….תודה לך ! היי ברוכה !! דסי
תודה על שיתוף חוויותיך. ניתן ללמוד מהן הרבה. יישר כוח!
איילת יקרה, כמה חיבור פנימי צריך להיות לאדם כדי :
א. להקשיב לגופו=נישמתו, ב. לספר על "חולשותיו" ,כביכול, לאחרים.
כל הכבוד שהקשבת למה שגופך-נשמתך היתה צריכה , כלומר- התפרקות מכללים. לעיתים עלינו לחוש את ה"בלאגן" כדי להעריך את השיגרה והיציבות. זה נקרא איזון. וזה גם נקרא לבחור!
העובדה שאת יכולה ..וגם משחררת , מעניקה לך את היכולת לחיות בצורה מסודרת נכונה ובריאה רוב הזמן.
איננו רובוטים. אנו יצור חי ודינמי. ואני מזדהה איתך מאד!
מאחלת לך חזרה אוהבת רגועה שליווה,עם המון כיף- לשגרת הבריאות 🙂
באהבה,
אורית 🙂
תודה איילת מקסימה על כתיבתך הטהורה והאמיתית. היא חיברה אותי למקומות שלא תמיד זוכרים אותם. מחזירה לך המון אהבה ובריאות
כל כך יפה כתבת! אמן!!!
תודה לך שהזכרת לנו 🙂
איילת יקרה,
תודה על העזרה במיקוד. כ"כ הרבה גורמים שליליים באים לפתחנו בימים אלה והנה, במאמר קצר מתחושותיך ושיתוף ברגשותייך, העלת בי חיוך והרגשתי ת'אופטימיות חוזרת ללבלב ואיך שהחיוך הולך ומתרחב…
מקסים
תודה על השיתוף…. גם אני מנסה לאסוף את עצמי מהחופש בו התרתי רסן…
נתת לי תקווה
בהצלחה
הילה
איילת יקרה. נהינתי לקרא כל מילה בעיקר את החלק השיני של יום האהבה.
היום – ממש סמלי- הקדשתי לי ולכפות רגלי טיפולים. אין ספק שאני עובדת על עצמי לאהוב את כפות רגלי שבד"כ מעט מוזנחות.
גם קיבלתי כח להקדיש לבעלי היקר וגם לפנק אותו בטיפול רגליים שלי. אך מה לעשות… ה"דודה מאמריקה" (מחזור) הגיע… מצד אחד התבעסתי, ולבסוף קבענו הליכה זוגית. גם נפלא.
תודה
נ.ב. כיצד ניתן להיפטר מפטריות בבהונות? אני בעיצומו של טיפול עם "אגיספור" לציפורניים- כל 24 ש' להשרות, למרוח משחה ולחבוש…האם נכון? גם מעניקה להן אהבההה
איילת יקרה!!!
כ״כ שמחתי לקרוא את המאמר הנ״ל, זה ממש נותן תעצומות להמשיך בדרך, להסתכל קדימה, ואפילו אם היו זמנים קשים, ונפילות, לחזור למסלול, אבל לא מתוך ה״לא״, אלא מתוך ה״כן״, הרצון והאהבה, החיוביות….
וזה ממש מזכיר לי את הסיפור של דוד שלי, הוא למד להיות נהג מכונית מרוץ, והמורה שלו אמר לו, כאשר הרכב נכנס ל״ספין״ סחרחר, לא להביט לקיר, לא לכיוון שאתה לא רוצה ללכת, אלא לכיוון שאתה רוצה, אחרת אתה תיפגוש את המוות בקיר….. והוא סיפר שהיו כמה פעמים שהמורה פיזית, תפס לו את הראש וסובב אותו לכיוון הכביש, כאשר מתרכזים במה לא רוצים, אנחנו בעצם מכוונים את ה״gps" שלנו לכיוון הזה….
אז ממש חיזקת אותי בחיוביות שלך, וההסתכלות על ה״כביש״, המסלול, ומתוך חיוביות…. כל הכבוד. המשיכי.
אין עלייך….
הרבה אהבה שלוחה לך. המשיכי להצליח…